הקהילה היהודית של רומא

היהודים ברומא העתיקה

היחסים הראשונים בין רומא ליהדות מתוארכים לשנת 161 לפני הספירה, כאשר, לפי ספר המקבים (1,8), התייצבו אופולמוס בן יוחנן ויסון בן אלעזר בפני הסנאט: נשלחו לחפש ברית מיהודה המכבי. , המנהיג המוביל מרד לאומני נגד שליטתו של השליט ההלניסטי אנטיוכוס אפיפנס על ארץ ישראל. המסורת מספרת ששני השגרירים התארחו אצל יהודים שכבר התגוררו בעיר: סוחרים ועבדים משוחררים.

הנוכחות היהודית ברומא גברה עם הגעתם של אסירים ממסע פומפיוס ליהודה (63-31 לפנה"ס), ובעיקר עם ניצחונם של אספסיאנוס וטיטוס (70 לפנה"ס) שנטל את העצמאות שנותרה והרס את מרכז החיים הדתיים, מקדש ירושלים. כזכור ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס והתבליטים של קשת טיטוס, הרומאים הביאו עבדים שנתפסו מיהודה ומאוצרות בית המקדש ההרוס, כולל המנורה, מנורת הזהב בעל שבעת הקנים. אספסיאנוס הטיל את הפיקוס יודאיקוס, מס של חצי שקל שכל יהודי שילם לאוצר, במקום המעשר שכבר לא ניתן לבית המקדש שנהרס.

בעידן הקיסרי הפכה הקהילה היהודית ברומא למאד חשובה. היהודים קובצו לקהילה, עם תפקידים חברתיים ומוסדיים, מורים ורבנים. היו שם בעלי מלאכה וסוחרים, אבל גם אנשי תרבות, כמו מתיא בן קרש שהיה ראש ישיבה או אקדמיה לרבנות מפורסמת במאה השנייה. זכורים לפחות שנים עשר בתי כנסת.

אובידיוס, טיבולוס, טקיטוס ויובנאל מתארים, מבלי להבין אותם עד הסוף, כמה מהמנהגים היהודיים כמו השבת, בעוד שסואטוניוס נזכר שיהודי רומא השתתפו בהלוויה של יוליוס קיסר בהמוניהם, שהגן עליהם. היהודים התקבלו בדרך כלל כמו קבוצות דתיות אחרות, בתנאי שלא יצרו אי סדר ובעיות: אז בשנת 49 הורה קלאודיוס לגרש חלק מהם בעקבות פרעות שפרצו ב Impulsore Chresto, כלומר אולי "מקורו במשיח", בתקופה שבה עדיין היה קשה להבחין בין היהודים לבין הנוצרים הראשונים. בשנת 132 חנק הקיסר אדריאנוס את הניסיונות האחרונים להתנגדות יהודית בארץ ישראל, ואסר על ברית מילה ולימוד טקסטים קדושים ליהודים: זכויות שהוחזרו מאוחר יותר על ידי ממשיכי דרכו.

מיהודי ליהודים: יהודי רומא בימי הביניים

עם הקיסר קונסטנטינוס, בשנת 312, החלה ההתנצרות של האימפריה הרומית, שבמערב הגיעה לסיומה ב-476. השלטון ברומא עבר בהדרגה לידיו של הבישוף המקומי, האפיפיור: ממשלת האפיפיור תימשך בעיר עד 1870.

יהודי רומא החלו להיות מופלים לרעה. אולם לפעמים הם מצאו מגינים מפוארים, כמו האפיפיור גרגוריוס הראשון הגדול (590-604), אשר במסמך הרשמי Sicut Judaeis, קבע כי אין להפריע להם, כי יש להמיר אותם בשכנוע ולא בכוח. סביר שממוצא יהודי היו הפיירלאוני, שבנו את ארמונם (היום פאלאצו אורסיני-סאוולי) מעל תיאטרון מרצ'לו, בעמדה אסטרטגית כדי לשלוט בבחירת האפיפיור: ובשנת 1130 הפך פיירלאוני, אנקלטו השני, לאפיפיור, או נכון יותר נגד האפיפיור.

בסביבות 1165 בנימין מטודלה, יהודי ספרדי, תיאר את הקהילה היהודית ברומא כך:

חיים שם כמאתיים יהודים, שמתייחסים אליהם בכבוד ואינם משלמים שום מס; כמה מהם משרתים את האפיפיור אלכסנדר, ראש כל הנצרות. בין החוקרים הבולטים ביותר ניתן למנות את הרב דניאל, הרב הראשי, והרב יחיאל, משרתו של האפיפיור, בחור נאה, נבון ותרבותי. הוא מתקבל למעון האפיפיור, שהכוונה היא; הוא אחיינו של רבי נתן בעל ספר ערוך ופירושיו. יש לזכור גם את יואב בן שלמו, הרב מנחם, העומד בראש האקדמיה לרבנות, הרב בנימין, בנו של הרב שבתאי לזכרו יתברך.
במהלך ימי הביניים הנוכחות היהודית ברומא התרכזה גם בגדה הנגדית של הטיבר, מול האי הטיבר: גשר קוואטרו קאפי, שחיבר אותו ליבשה, שנקרא גם "פונס יודאורום" או "גשר היהודים".

מלאכות רבות נאסרו על יהודים, למעט הלוואות בריבית, שנאסרו על הנוצרים. בשנת 1215 קבעה מועצת הלטראן הרביעית איסור על יהודים לכהן בתפקידים ציבוריים ועל החובה לענוד אות אפליה. מותו של אינוקנטיוס השלישי השעה את הכלל הזה עד 1257, אז נאלצו גברים יהודים לתפור עיגול של בד צהוב על בגדיהם, ונשים שני פסים כחולים על הצעיף. בשנת 1239 התלמוד, אחד הטקסטים הקדושים ביותר ליהדות, נחשב פוגעני כלפי הנצרות, וכל העותקים הוחרמו. בשנת 1280 הגיע לרומא המקובל המפורסם אברהם בן שמואל אבולעפיה כדי לטעון בענינם של היהודים, אך נידון למוות וניצל רק על ידי מות האפיפיור. עם זאת, הסנאט הרומי בשנת 1310 אסר לאיים על יהודים, בעוד הכנסייה אימצה כמה מרכיבים של היהדות: למשל, היא קבלה השראה מהיובל שנקבע בתנ"ך על ידי ארגון שנת היובל הנוצרית הראשונה בשנת 1300.

במאה הארבע-עשרה עברו האפיפיורים לאביניון, והעיר דעכה. יהודים רבים, בעיקר מלווי כספים, עזבו גם הם את רומא למרכזים שונים בצפון איטליה, אך עמדתם הייתה מאוימת ללא הרף על ידי מסדרי נזירים, דומיניקנים ופרנציסקנים, שטיילו בחצי האי והטיפו נגד הנוכחות היהודית.

בסוף המאה החמש עשרה התרחבה הקהילה היהודית ברומא עם הגעתם של פליטים מספרד, פורטוגל ודרום איטליה. השילוב הזה היה מסובך, והוסדר רק בשנת 1524 באמצעות פרקי דניאל מפיזה, שעיצבו מחדש את ממשלת הקהילה כך שתכלול רומאים וזרים. בשנת 1525, ערב בזיזת רומא, היו 1772 יהודים רומאים, כשלושים מהאוכלוסייה.

עם האפיפיור פאולוס השלישי פרנזה, ועם מועצת טרנטו (1546-1563) שאותה פתח נגד הרפורמציה, השתנה האקלים שהיה עד אז די סובלני. לשכת הקודש החלה בפעילותה לטובת גיורים, ובתי ומנזר נבנו עבור המתגיירים שהקהילה היהודית הייתה חייבת לממן. עותקי התלמוד הוחרמו ונשרפו בשנת 1553במוקד בקמפו דה פיורי.

הגטו של רומא

בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, הערים חולקו לאזורים המאוכלסים בדרך כלל על ידי קבוצות מאוחדות לפי מוצא או מקצוע. אפילו היהודים הצליחו לגור קרוב זה לזה, ברחובות או בשכונות שנקראו giudee או giudecche. הקרבה נבעה מיחסי קרבה והיכרות, ומקרבה לשירותים משותפים כגון, במקרה של היהודים, בית הכנסת, הקצבים הכשרים והמקווה. שכונות אלו היו חלק חי ומשולב בערים. במאה השש עשרה, לעומת זאת, החליטו השליטים במקומות רבים לסגור את היהודים בתוך גטו, כלומר רובע-כלא, מתחם סגור בחומות ושערים, למנוע מהם לבסס בחופשיות את מגוריהם ולהגביל את חירותם עם איסורים מכל הסוגים, כמו עבודה מקצועות מסוימים. תופעה זו קשורה להתרחבות האסלאם, להתקדמות הרפורמציה הפרוטסטנטית ולצעדי הנגד שנקטו מדינות קתוליות, עם הרפורמציה הנגדית, בשם אמונה קפדנית יותר, אשר כפתה את ההפרדה מהכופרים ומכל מי שחיו בצורה שגויה ובחטא.

ב-14 ביולי 1555 האפיפיור פאולוס הרביעי קאראפה, הכריז על המסמך הרשמי Cum Nimis Absurdum. "בהיותו אבסורדי באמת" שיהודים חיו יחד עם נוצרים, פורטו כללים שהפרידו ביניהם במשך מאות שנים. לכן הוקם גטו על גדת הטיבר שבו עלה הנהר לא פעם על גדותיו, שטח מגודר עם שני שערים, ובתוכו רק מבנה אחד לבית הכנסת. כל היהודים היו אמורים להתאסף שם, אפילו אלה שחיו באזורים הכפריים סביב רומא. היהודים נאלצו למכור את בתיהם, אפילו את בתיהם בתוך הגטו, ולשלם שכר דירה. זה הביא לרווחים בנדל"ן על ידי מוסדות דת ומשפחות אצילות, אשר אז בקושי הופחתו על ידי הכנסת ה-jus gazagà, מעין שכר דירה הוגן. היהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב כדי להיות מזוהים, ולא יכלו להחזיק משרתים נוצרים. רופאים יהודים לא יכלו לטפל בנוצרים, הסוחרים יכלו למכור רק פריטים משומשים, והמלווים בריבית הוגבלו כדי להעדיף בתי עבוט נוצריים.

האפיפיורים שלאחר מכן שינו את ההוראות הללו, באופן חיובי למשל סיקסטוס החמישי או באופן שלילי כפיוס השישי, אך הגטו נמשך מ-1555 עד 1870, עם הפסקות קצרות עקב הגעתם של צבאות נפוליאון (1798-1799; 1808-1814) ובמהלך הרפובליקה הרומית ( 1848-1850).

מימי האפיפיור של גרגוריוס ה-13 (1577) נאלצו יהודים להשתתף בדרשות כפויות, רצוי בשבתות. הנוהג העצוב של טבילות בכפייה נמשך גם עד המאה התשע עשרה. לפעמים נערכה הטבילה לילדים גם בניגוד לרצונם של ההורים; לאחר הגיור נאסר כל מגע עם המשפחה לנצח, והחזרה לאמונה היהודית נחשבה לכפירה ונענשת במוות.

משנת 1466 אורגנו במהלך הקרנבל תחרויות ריצה השמורות ליהודים. עד מהרה הפכו המופעים הללו לבושה וחרפה, כשהיהודים נאלצו לרוץ עירומים ועליהם נזרק בוץ, ובשנת 1668 הם בוטלו.

המָקוֹר: האוצרות של המוזיאון היהודי ברומא, דניאלה די קסטרו, המוציא לאור אראלדו דה לוקה

יהודי רומא מהשחרור ועד היום

בין המאות החמש-עשרה לשש-עשרה התאפיינו החיים היהודיים בעיר בשגשוג ניכר ובחופש יחסי, המובטחים על ידי הסובלנות של האפיפיורים של רומא הרנסנסית.

אולם מצב נוח זה השתנה תוך שנים ספורות עקב הקמת בית הדין של האינקוויזיציה ברומא (1542), ותחילתה של הרפורמציה הנגדית (1545).

מלבד תקופות החופש הקצרות בתקופת השליטה הצרפתית בין המאות השמונה-עשרה לתשע-עשרה, קיבלו היהודים שוויון זכויות רק עם פירוק מדינת האפיפיור (1870).

בין המאה ה-19 למאה ה-20 גדלו באופן ניכר הסיכויים להיכנס לחיים האזרחיים והפוליטיים.
עם תהליך הריכוזיות של מוסדות הקהילה, שהתרחש לאחר האמנציפציה, נעלמו קבוצות האחווה שטיפלו במאד נזקקים בתקופת הגטו, ופנו את מקומם לנציגות הסיוע, אשר ריכזה את כל תפקידי החברות השונות, בסיוע לאלה שהיו בקשיים כלכלי. במהלך המאה העשרים, מוסד זה התפתח למרכז הקשבה ותמיכה בקבוצות, לצורותיהן השונות ביותר, של קשיים וחירום, הודות לתמיכתם של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים.

בשנת 1904 נחנך בית הכנסת הגדול שהחליף את 5 סקולה (בתי כנסת) של תקופת הגטו.
ההשתתפות היהודית, באחוזים, הן בריסורגימנטו והן במלחמת העולם הראשונה הייתה ניכרת: ברגע שהמדינה, שהמרכיב היהודי הגיב בהתלהבות לחוקתה, כאשר היה צורך להגן על המולדת, ענו היהודים בהמוניהם והביאו מספר ראוי לציון של אותות כבוד.

מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי שלאחר מכן החמירו את התנאים הקשים ממילא של הקהילה הרומית.

באמנת הלטראן מ-11 בפברואר 1929, הקונקורדט בין המדינה האיטלקית לכס הקדוש, נקבע אי השוויון בין כתות, והדת הקתולית הוגדרה כ"דת המדינה". לאחר מכן, על בסיס הסמכויות שהוקנו למלך על ידי הקונקורדט משנת 1929, הוצאו הצו המלכותי מיום 30 באוקטובר 1930 והתקנה מיום 19 בנובמבר 1931, שקבעה את ההסדרה הראשונה של הקהילות היהודיות ברמה הלאומית.

באותן שנים התעוררו מחדש הרגשות האנטי-יהודיים הללו, מעולם לא היו רדומים לחלוטין, מה שהוביל, ב-1938, לחוקי הגזע הידועים לשמצה.
בתקופה שבין אוקטובר 1943 ליוני 1944, הפלישה הנאצית והגירושים השאירו סימן עמוק בהקהילה היהודית (במהלך הפשיטה ב-16 באוקטובר 1943 גורשו 1022 יהודים, מתוכם 15 גברים ואישה אחת שרדו. מתוך 40,000 יותר מ- 7,000 יהודים איטלקים גורשו, כ-20%, כ-800 חזרו).

עם הכרזת הרפובליקה החל תהליך הנורמליזציה והקונפיגורציה מחדש של הקהילה, אשר קיבלה אט אט את המבנה הנוכחי שלה.

בשנת 1982 נקלעה קהילת רומא לפיגוע טרור פלסטיני שבוצע ביציאת המתפללים מבית הכנסת, בו מת ילד וכ-40 בני אדם נפצעו.

ב-27 בפברואר 1987, נקבע הסכם בין המדינה האיטלקית לאיגוד הקהילות היהודיות באיטליה, אשר שינתה את שמו ל"איחוד הקהילות היהודיות באיטליה", בעוד שהקהילה היהודית ברומא קיבלה את השם "הקהילה היהודית של רומא".

ב-1986 יוחנן פאולוס השני היה האפיפיור הראשון שביקר בבית הכנסת הגדול, ב-2010 בנדיקטוס ה-16 היה השני, ב-2016 פרנציסקוס הראשון היה השלישי.